בילדותי אפתה סבתי לחם מרוקאי חגיגי אפוי על חלוקי נחל אותו מילאה בחתיכות שומן ובשר מבושל עם הרבה פפריקה, בצל וכמון.
אני זוכר את ארוחות החג וסוף השבוע, את ההתכנסות המשפחתית, את הוריי ודודיי יושבים לשולחן הגדול, משפחות קטנות על ילדיהן, בני דודים ונכדים שהיו מתרגשים מחדש בכל שבוע, ואת סבא שהיה בוצע את הכיכרות בידיו ומפזר את הלחם בין בני המשפחה.
חלקים שהיו נופלים מבין ידיו או בדרכם של בצעי הלחם מעל השולחן, היו נאספים תוך שניות באצבעות מיומנות וקטנות וחיוכים של הצלחה וקונדס עלו בפניהם של מי מהנכדים שהצליחו להניח ידם על פירור או חתיכה.

לפני כשני עשורים נכנס אחד מאותם גלגולים של הלחם הזה אל תוך חיי, כאשר גיליתי תנור פוריין באחת החצרות באזור מגדל שליד הכנרת.
תחתיתו של התנור הייתה מרופדת בחלוקי נחל מהכנרת הקרובה, וגחלים חיממו את דפנותיו.
על חלוקי הנחל הונח סיר עם קדירת בשר ועלי מנגולד בכמון, וכמו אצל כל מבוגר שנושא את ילדותו אל חייו בהווה, דמותו של סבא בוצע לחם חסרה לי שם.
כשחזרתי הביתה באותו יום, פיזרתי מעט חלוקי נחל בתנור הביתי ואפיתי עליהם לחם מבצק דליל, התוצאה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, למעשה זה היה כשלון גדול, הבצק נדבק לידיי, נקרע ובנוסף נדבק גם לחלוקי הנחל.
הכל כמעט שעלה בלהבות וכמויות הקמח שנדרשו לתקן את המעוות היו בלתי סבירות בעליל.
אמי באה לעזרה כשהציעה ללמד אותי את סודות הבצק הדליל, ובכיכר העשירית בערך למד גופי את התנועות הדרושות ללישה מהירה ועדינה.

לצורת חלוקי הנחל יש איכות שאין בתבנית ישרה, פני השטח השונים מאפשרים ללחם הנאפה עליהם לתפוח באופן לא אחיד.
התוצאה, לחם חגיגי מאוד, אוורירי, רך, ובעל כושר ספיגה גבוה. טעמו ניטרלי יחסית ובכך מוגבר טעמם של המאכלים אליהם הוא מתלווה.
היום אני אופה לחם מבצק דליל בכל הזדמנות, וחושב איך אפשר לקרב אנשים נוספים אל החוויה הראשונית הזו.
אני מאמין שאופה טוב אינו מי שמכין לחם ליותר אנשים, אלא מי שמביא יותר אנשים לאפות לחם לעצמם.

מזה עשור שקדתי על פיתוח תבנית קרמיקה שתאפשר חיבור בין המטבח המודרני למתכון העתיק.

למי מכם שיוצא לטייל בישראל, מומלץ בחום להגיע אל הגליל המערבי למקום שנקרא חוסן, ולחפש שם מאפיה כפרית קטנה.
תוכלו למצוא שם את רימונה אופה לחמים על חלוקי נחל שטעמם יכבוש את לבכם, אני מבטיח.